בכל התקף שלך,

סוגרים את התריסים

כדי שהבושה לא תחמוק החוצה,

כדי שהשכנים לא ישמעו אותך צועק

ואני מתייצבת ישר להרגיע אותך.

מדברת אליך בקול שקט, אך תקיף,

אבא, תפסיק.

לוקח זמן, אבל לאט לאט

אתה מתפרק מכל הכעסים.

גם הקירות נושמים לרווחה.

היום זה מצחיק אותי,

כי כולם ידעו.

הם היו כמו ילדים שסוגרים את העיניים

וחושבים שאף אחד לא רואה.

למרות הכאב והצער שאפף אותך,

יכולת לעצור באמצע הטירוף

להקשיב לי.

האהבה שלך פילסה לי את הדרך.