הייתי אז בת 8 אולי.

היית במצב רוח טוב.

זה היה לא רגיל.

הלכנו ברחוב אלנבי.עצרת בכל חנות שנייה

ושאלת, רוצה?

רוצה בובה?

רוצה עוגה?

רוצה את זו,

את זה…

אמרתי לא.

היו לי דמעות בגרון כשעניתי לך.

די היה לי אתך, ללכת יד ביד כשאת במצב רוח טוב.

חייכת. לא זוכרת מתי חייכת לפני.

ואני שהתרגלתי לא לקבל כלום, כבר לא הייתי מסוגלת לקחת.

כלום.

והיום כשאני מסתובבת שם,

ברחוב אלנבי הישן,

אני נזכרת שרק שם, לכמה שעות חייכת אלי.