ערימות ערימות
של מילים מפוארות.
תילי תילים
של מילים מכובסות.
מלא מלא תקוות
שמתנפצות בתוך האוויר
שברווחים בין הפסקאות.
נכתב שם כל כך הרבה.
מתי הפסקתי להאמין,
שואלת?
כשזה התחיל להכאיב
כשזה כבר לא הרגיש…
פתאום זה נראה
כאילו אין לזה עומק.
עקר ושיטחי ותפל
וחוזר על עצמו.
