אתה מנגן לי

פרלוד נוגה של באך

מתחת לעץ

בסמוך לתחנה של מונטיפיורי.

משוטטים

ברחובות השוממים

של משכנות שאננים.

מציצים לבתים,

סקרנים, רוצים לראות

איך אנשים חיים.

העולם היה אז מלא במוסיקה

ובמילים.

והיו העיניים הבורקות

שהתבוננו לעבר האופק,

הכל היה אז פתוח

ומבשר טובות.

תחנת מונטיפיורי

גדולה  ומרשימה

עומדת על תילה וגם העץ.

זיכרון לימים אחרים

של נעורים ושל תקווה.

התחנה התרחקה.

וגם אני

ממנה.