הפרצוף שלך

והעיניים שלך היו קרות שנים רבות.

כועסות. לא מרוצות.

חיפשתי בהן לשווא, נחמה, אהבה, ביטחון.

חיפשתי בהן וודאות.

אז עשיתי יותר בתקווה,

שתראה אותי.

אבל העיניים שלך היו נעוצות בחוץ.

ונילחמתי על המקום.

 ככל שנילחמתי, העיניים התקררו והתרחקו יותר ויותר.

היו עניינים ואנשים ונשים וגם הילדים שלך.

אבל לא הייתי אני, בשבילך.

בשבילי היה מבט כועס ומריר.

לא הצלחתי להתרגל לעיניים …

שנים שהלכתי על קצות האצבעות.

בבדידות. בעצבות. נשמטת לתהומות. הולכת לאיבוד בחשיכה. חיכיתי שתתפנה. חיכיתי לך.

אבל לבסוף, הייתי חייבת ללמוד להסיט את המבט.

ממך.